כבר כמה שנים שאני נמצא בסוג של שלווה נפשית. וזה טוב, ברור שזה טוב, so much better.
זה אומר שאין שברון לב וכל הרגשות הנלווים לזה. אין הרגשה שאני תלוי במישהו. אין דאגות מיותרות או מתח.
אבל יחד עם זאת אני סגור כל כך. אין אף אחת בלב שלי. יש רק את עצמי.
ואני לא יודע אם אני אוהב את זה.
כי מאחורי הכל, בגיל 33 ואחרי כל כך הרבה שנים של שום דבר, כן בא לי שתהיה לי מישהי בלב.
עשיתי כל כך הרבה עבודה על עצמי, למדתי איפה לשנות, איפה לשפר. ולמעט רומנים קצרים או קטעים מדי פעם, אין ממש משהו.
וזה עצוב לי. אני זוכר איך שזה היה פעם כשאהבתי בחורות.
יש משהו כל כך ממלא בלאהוב מישהי. בלחכות להודעה או טלפון ממנה, לא להרדם מהר כי אתה לא מפסיק לחשוב עליה. כל זה. אני מתגעגע לזה.
העניין הוא שכן, אני אאבד את כל השלווה הזו. טוב, אם זה לא יהיה הדדי. אבל משהו בי ירגיש עם הרבה יותר משמעות.

אין רע בלהיות עם עצמך. למדתי לאהוב את עצמי בשנים האחרונות יותר, במיוחד שתוך כדי אני עובד על עצמי עוד ועוד.
אבל הגיע הזמן לחלוק את החיים שלי עם מישהי. להקים משפחה. אני רוצה להקים משפחה.
כבר לא נשארו לי הרבה חברים רווקים. כמעט כולם כבר התחתנו. 
ועם כל השמחה שלי בשבילם, מבפנים אני שואל את עצמי, בעיקר את עצמי, מה לא בסדר בי שעדיין אין לי את זה.
כל כך הרבה חברים שאמרתי להם שהם ימצאו את האחת\אחד, והם לא ישארו לבד לנצח, וצדקתי.
השאלה היא למה אני עדיין לבד. 
אולי אני בררן מדי. זה לא שאין בנות שמעוניינות בי או מראות עניין, אני פשוט מוצא את עצמי מרגיש כל כך הרבה שזה פשוט לא זה.
ואולי אני לא בררן, אולי זה פשוט הגיוני שלא ארצה להתפשר על אהבת חיי, מפה ובתקווה עד נצח.
אולי אני גם לא עושה מספיק. זה גם אפשרי. אני יכול להעיד על עצמי שאני ביישן ובדרך כלל לא מתחיל עם בנות.
תמיד יש בי את ההרגשה שלא משנה מה, אותה בחורה בטח כבר שמעה כל משפט אפשרי.
וגם אם הצלחתי, איך אני ממשיך עם זה? אני לא רוצה לרדוף אחרי אף אחת.
אני לא טוב בכל זה. זה מרגיש לי תמיד כמו משחק שאני לא בטוח שאני רוצה לשחק.

אבל אני יודע שברגע שתגיע האחת המתאימה, זה יהיה נהדר.
אין לי ספק בכלל שיש לי המון, אבל המון לתת כבן זוג. ויש כל כך הרבה שהייתי שמח לקבל. פעם ידעתי רק לתת, היום אני גם מעריך את המחשבה של לקבל. אני כל כך רוצה לשמוע ממישהי שהיא אוהבת אותי, שהיא התגעגעה אלי, שהיא כאן בשבילי.
אני מוכן לתת את חיי למישהי הנכונה. אני מוכן לבנות משהו מדהים, יציב, בריא וממלא. 
אני יודע שהנכונה שתהיה איתי תהיה מאושרת. 
ואני מוכן לזה. אני מוכן לאהוב, לתת ביטחון, להעניק, להגן ולבנות ביחד.
לא אעיד על עצמי, אני לא אוהב לעשות את זה. אבל אני יודע שזה מגיע לי, ואני יודע שאני לא אאכזב אף אחת.
אז למה אני לא מצליח למצוא את הדבר הכי מהותי בחיים? 
לפעמים אני חושב שאולי אני מאלה שלא ימצאו. וזה מכאיב, ובעיקר מפחיד.

אני לא רוצה להשאר רווק יותר. אני לא רוצה קטעים סתמיים. 
אני רוצה ומוכן למשהו אמיתי. 
אני רוצה שזה יגיע.