כבר כמה שנים שאני נמצא בסוג של שלווה נפשית. וזה טוב, ברור שזה טוב, so much better.
זה אומר שאין שברון לב וכל הרגשות הנלווים לזה. אין הרגשה שאני תלוי במישהו. אין דאגות מיותרות או מתח.
אבל יחד עם זאת אני סגור כל כך. אין אף אחת בלב שלי. יש רק את עצמי.
ואני לא יודע אם אני אוהב את זה.
כי מאחורי הכל, בגיל 33 ואחרי כל כך הרבה שנים של שום דבר, כן בא לי שתהיה לי מישהי בלב.
עשיתי כל כך הרבה עבודה על עצמי, למדתי איפה לשנות, איפה לשפר. ולמעט רומנים קצרים או קטעים מדי פעם, אין ממש משהו.
וזה עצוב לי. אני זוכר איך שזה היה פעם כשאהבתי בחורות.
יש משהו כל כך ממלא בלאהוב מישהי. בלחכות להודעה או טלפון ממנה, לא להרדם מהר כי אתה לא מפסיק לחשוב עליה. כל זה. אני מתגעגע לזה.
העניין הוא שכן, אני אאבד את כל השלווה הזו. טוב, אם זה לא יהיה הדדי. אבל משהו בי ירגיש עם הרבה יותר משמעות.
אין רע בלהיות עם עצמך. למדתי לאהוב את עצמי בשנים האחרונות יותר, במיוחד שתוך כדי
לפוסט המלא
נוסטלגיה במיטבה
הסדרה הכי טובה שקיימת ולידה נארוטו
ויש עוד דברים שלא בתצוגה ולא עולים כרגע
