אם לא ראיתם עדיין את ההכרזה הרשמית של יוהו, אולי כדאי לראות אותה עכשיו...
הניסיון הראשון של יוהו נכשל עבורי, ויש המון סיבות לכך. מכולן אני מפיק לקח, העניין הוא שעבור אף אחת מהן הלקח לא יכול להתבצע כרגע.
הבטחתי פה מתישהו שיוהו לא ירד מהאוויר, ואני מקיים את ההבטחה שלי. יוהו באמת לא ירד מהאוויר, הוא פשוט ישאר ללא השגחה ועדכונים (למעט השגחה ותחזוקה מינימלית). מי שעדיין רוצה לכתוב פה בלוג ולקשר אליו - הימים של קהילה תוססת פה ביוהו עדיין לא כאן אבל חוץ מכל זה, אתם יכולים הכל. 

אני יכול להמשיך לעדכן את הבלוג שלי כאן אבל אני בוחר גם כן שלא.
תשמעו ממני שוב כשהניסיון הבא של יוהו (שיהיה בפעם הבאה הרעיון המקורי שלי) יעלה לאוויר. כמובן שהבלוגים גם יהיו חלק.
יכול להיות שתשמעו ממני באתרים אחרים בינתיים המבוססים על המערכת הזו. אין לדעת.
הכל תלוי בי ובמה שארגיש נכון לעשות, שזה מביא אותי לנושא הבא.

לא אחתום את הבלוג (לכמה זמן שלא יהיה) מבלי לעדכן מעט. אני יודע שנעלמתי. 
זה התחיל מדיכאון עמוק שחלק ממנו מבוסס על ההתרחשויות במדינה (מאז למדתי לנתק את עצמי מהחדשות, למען הבריאות).
המשיך דרך חולי פיזי, הגיע עד קורונה ועל הדרך בדיקות עם ממצאים מעט חריגים (שום דבר שיש לדאוג לגביו, חוץ ממני).
אז סבב בתי חולים ובדיקות במשך חודש וכל הכיף הכלול בזה. 

כרגע אני בסוג של קיפאון. התקלקלו לי כל כך הרבה תוכניות והדיכאון העמוק שהיה פה מלכתחילה לא עבר.
אז לפני שאני עושה כל דבר עכשיו, אני תוהה דבר ראשון אם זה בריא לי, ואחר כך האם זה מקדם אותי.
התשובה במקרה של יוהו ברורה. הרבה מעמסה נפשית ואכזבה. הרבה עבודה לעשות שאין בכוחותיי לעשות כרגע.

מזל שלא הכל שחור-לבן, ואני לא חייב לסגור את יוהו for good.
תשמעו ממנו וממני שוב, וזה לא יקח שנתיים הפעם. :)
תודה לכל מי שקרא.

אורי.

אני כמעט ולא חולה.

אבל כשאני כן זה כל כך חזק שאני מרגיש שאני שניה מלמות.

כשהבן או הבת שלי יגידו לי שהם מפחדים ממפלצות, אני לא יודע אם אני אוכל להגיד להם בכנות שאין דבר כזה.
כמובן שאגיד להם בחצי כנות שאין דבר כזה מפלצות, בכדי להגן על העולם שלהם.
אבל בכנות אגיד להם שאבא יעשה הכל בכדי להגן עליהם.

ברוכים השבים עוד חטופים, וזה השחרור הכי קשה עד עכשיו ללא ספק.
עוד 2 משפחות שנקרעו לגזרים.

כבר כמה שנים שאני נמצא בסוג של שלווה נפשית. וזה טוב, ברור שזה טוב, so much better.
זה אומר שאין שברון לב וכל הרגשות הנלווים לזה. אין הרגשה שאני תלוי במישהו. אין דאגות מיותרות או מתח.
אבל יחד עם זאת אני סגור כל כך. אין אף אחת בלב שלי. יש רק את עצמי.
ואני לא יודע אם אני אוהב את זה.
כי מאחורי הכל, בגיל 33 ואחרי כל כך הרבה שנים של שום דבר, כן בא לי שתהיה לי מישהי בלב.
עשיתי כל כך הרבה עבודה על עצמי, למדתי איפה לשנות, איפה לשפר. ולמעט רומנים קצרים או קטעים מדי פעם, אין ממש משהו.
וזה עצוב לי. אני זוכר איך שזה היה פעם כשאהבתי בחורות.
יש משהו כל כך ממלא בלאהוב מישהי. בלחכות להודעה או טלפון ממנה, לא להרדם מהר כי אתה לא מפסיק לחשוב עליה. כל זה. אני מתגעגע לזה.
העניין הוא שכן, אני אאבד את כל השלווה הזו. טוב, אם זה לא יהיה הדדי. אבל משהו בי ירגיש עם הרבה יותר משמעות.

אין רע בלהיות עם עצמך. למדתי לאהוב את עצמי בשנים האחרונות יותר, במיוחד שתוך כדי אני עובד על עצמי עוד ועוד.
אבל הגיע הזמן לחלוק את החיים שלי עם מישהי. להקים משפחה. אני רוצה להקים משפחה.
כבר לא נשארו לי הרבה חברים רווקים. כמעט כולם כבר התחתנו. 
ועם כל השמחה שלי בשבילם, מבפנים אני שואל את עצמי, בעיקר את עצמי, מה לא בסדר בי שעדיין אין לי את זה.
כל כך הרבה חברים שאמרתי להם שהם ימצאו את האחת\אחד, והם לא ישארו לבד לנצח, וצדקתי.
השאלה היא למה אני עדיין לבד. 
אולי אני בררן מדי. זה לא שאין בנות שמעוניינות בי או מראות עניין, אני פשוט מוצא את עצמי מרגיש כל כך הרבה שזה פשוט לא זה.
ואולי אני לא בררן, אולי זה פשוט הגיוני שלא ארצה להתפשר על אהבת חיי, מפה ובתקווה עד נצח.
אולי אני גם לא עושה מספיק. זה גם אפשרי. אני יכול להעיד על עצמי שאני ביישן ובדרך כלל לא מתחיל עם בנות.
תמיד יש בי את ההרגשה שלא משנה מה, אותה בחורה בטח כבר שמעה כל משפט אפשרי.
וגם אם הצלחתי, איך אני ממשיך עם זה? אני לא רוצה לרדוף אחרי אף אחת.
אני לא טוב בכל זה. זה מרגיש לי תמיד כמו משחק שאני לא בטוח שאני רוצה לשחק.

אבל אני יודע שברגע שתגיע האחת המתאימה, זה יהיה נהדר.
אין לי ספק בכלל שיש לי המון, אבל המון לתת כבן זוג. ויש כל כך הרבה שהייתי שמח לקבל. פעם ידעתי רק לתת, היום אני גם מעריך את המחשבה של לקבל. אני כל כך רוצה לשמוע ממישהי שהיא אוהבת אותי, שהיא התגעגעה אלי, שהיא כאן בשבילי.
אני מוכן לתת את חיי למישהי הנכונה. אני מוכן לבנות משהו מדהים, יציב, בריא וממלא. 
אני יודע שהנכונה שתהיה איתי תהיה מאושרת. 
ואני מוכן לזה. אני מוכן לאהוב, לתת ביטחון, להעניק, להגן ולבנות ביחד.
לא אעיד על עצמי, אני לא אוהב לעשות את זה. אבל אני יודע שזה מגיע לי, ואני יודע שאני לא אאכזב אף אחת.
אז למה אני לא מצליח למצוא את הדבר הכי מהותי בחיים? 
לפעמים אני חושב שאולי אני מאלה שלא ימצאו. וזה מכאיב, ובעיקר מפחיד.

אני לא רוצה להשאר רווק יותר. אני לא רוצה קטעים סתמיים. 
אני רוצה ומוכן למשהו אמיתי. 
אני רוצה שזה יגיע.

אחרי עדכון קודם פושר משהו.
אין לי עדיין הרבה מה לעדכן, וזה מתסכל לעשות את זה ככה כשכל העיניים עלי (בואו, לא פתחתי פלטפורמה שלמה בשביל שרק אני אכתוב בה).
זו תקופת ביניים. נכנסתי לעסק מיוחד ואני רוצה לראות איזה פירות זה יצמיח. אני הרבה יותר מעשי מבשנים האחרונות, אז אני שם השקעה נטו והרבה פחות מעורבות רגשית. אין הרבה ציפיות, אם יהיו הפתעות, אז מה טוב.
יוהו גם בתקופת ביניים. לא, לא ויתרתי, ואני לא הולך לסגור פה. אני מחכה קצת משיקולים כלכליים עד שהתנאים לקמפיין יבשילו. בינתיים אני עדיין מתקן ומלטש פה יום אחרי יום. אתם כן תראו את יוהו מלא בקהילה. כשהקמפיין יזרום אקרא לכולכם שוב לעזור לי לעודד פעילות. יהיה טוב. :)

מחר צימר לכמה ימים. כן, זה מהבארטר. המקום נראה מקסים מהתמונות, אני אמור להגיע לשם ולצלם כמה לאתר החדש בעצמי.
אסכם איך היה אחרי שאחזור או כשאהיה שם. 
אני בונה על כמה ימים של רוגע במקום פסטורלי. רוצה להקדיש את זה למנוחה, מילוי מצברים וכתיבה (שזו עוד דרך שבה אני ממלא מצברים).

היום שחרור חטופים נוסף. אני שמח בשמחתם של החטופים והמשפחות שחזרו. אבל באמת שהלב שלי בוכה יותר עם משפחת ביבס. 
זה נוגע בנקודה רגישה, מהרגע שנכנסתי לפרטים הקטנים שבהתחלה רציתי להמנע מהם. בחור שרק התחיל לבנות משפחה, כל מה שהוא רצה בעצם ואז באו מפלצות איומות, תתי-אדם, ועשו מה שעשו ללא כל רחמים ולקחו את הכל ממנו. פשוט פרקו לגזרים משפחה קטנה וכל כך מתוקה.
שמחתי לראות כל כך את ירדן ביבס מסוגל להמשיך לחייך. אין לי מילים לתאר את הכוח הנפשי שלו. אבל הוא מרוסק, העיניים אומרות הכל ואי אפשר לפספס את זה.
התאפקתי שלא לבכות בזמן השחרור, במקום זה נתתי לזעם שלי לצאת לאט לאט ביני לבין עצמי.
זה הגיע לשיא שקראתי איפשהו כמה דברים שאני מעדיף שלא לשתף בכדי לא לתת יד לשמועות, שכן גם מה ששמעתי עלול להיות לא נכון.
אני מנסה להשאר אופטימי למרות הכל. כל כך רוצה להאמין שהם בחיים. האינטואיציה שלי אומרת שמדובר בטרור פסיכולוגי מעוות נוסף של החמאס. זה עדיין לא יושב בקנה מידה אחד בראש עם שאר הפרטים. אלוהים, בבקשה שמחכה פה נס. אני אחגוג מתוך שמחה. כולנו נחגוג.

גם אם כן, וגם אם לא, אני ואני מקווה שאף אחד אחר בארץ ובמיוחד בעולם לא ישכח.
אנחנו חייבים לזכור שיש בעולם הזה רשע בלתי ניתן לתיאור. 
יש "אנשים" שהמילה מצפון ורחמים לא חלה עליהם. סדיסטים ומעוותים. ואסור לאף אחד מאיתנו לקחת שום דבר כמובן מאליו בזמן שהרוע הזה קיים. 
חבקו את האהובים עליכם, את האהוב\ה שלכם, את הילדים שלכם, את המשפחה שלכם. עשו הכל בכדי להגן עליהם.
הרוע הזה אמנם קיים בעולם, אבל אנחנו חזקים יותר וחכמים יותר. הרוע הזה לעולם לא ינצח לגמרי. 
העולם עשוי להיות מפחיד, אבל החיים גם יכולים להיות מאוד יפים. 

שירי ביבס, כפיר ביבס ואריאל ביבס - אנחנו מחכים לכם ומתפללים בשבילכם. 
ירדן ביבס - תשאר חזק. ותן למדינה לחבק אותך לאורך כל הדרך.
כולנו כל כך רוצים לראות אתכם מאוחדים, שוב משפחה אחת קטנה. 

יום אחד האור עוד ינצח את החושך.