היי, אם אתם קוראים את השורה הזו - אתם על הבלוג שלי.
אני אורי, נכון לכתיבת שורות אלה בן 33 ומתגורר בעיר נתניה במקום הקטן שלי.
מפתח אתרים ומתכנת למחייתי, יזם, כתב ואולי גם תסריטאי אם יתמזל.
אוהב מאוד את עולם המחשבים והטכנולוגיה, חוטא בכל מה שקשור לכתיבה על כל סוגיה.
תחביבים אחרים שיש לכולם זה כמובן מוזיקה טובה, אנשים אהובים, טיולים ובבית קצת טלוויזיה, קולנוע ולפעמים אם יש זמן גם איזה משחק וידיאו.
עוד אודותי וקצת תמונות אפשר למצוא שם למעלה ^
כבר כמה שנים שאני נמצא בסוג של שלווה נפשית. וזה טוב, ברור שזה טוב, so much better.
זה אומר שאין שברון לב וכל הרגשות הנלווים לזה. אין הרגשה שאני תלוי במישהו. אין דאגות מיותרות או מתח.
אבל יחד עם זאת אני סגור כל כך. אין אף אחת בלב שלי. יש רק את עצמי.
ואני לא יודע אם אני אוהב את זה.
כי מאחורי הכל, בגיל 33 ואחרי כל כך הרבה שנים של שום דבר, כן בא לי שתהיה לי מישהי בלב.
עשיתי כל כך הרבה עבודה על עצמי, למדתי איפה לשנות, איפה לשפר. ולמעט רומנים קצרים או קטעים מדי פעם, אין ממש משהו.
וזה עצוב לי. אני זוכר איך שזה היה פעם כשאהבתי בחורות.
יש משהו כל כך ממלא בלאהוב מישהי. בלחכות להודעה או טלפון ממנה, לא להרדם מהר כי אתה לא מפסיק לחשוב עליה. כל זה. אני מתגעגע לזה.
העניין הוא שכן, אני אאבד את כל השלווה הזו. טוב, אם זה לא יהיה הדדי. אבל משהו בי ירגיש עם הרבה יותר משמעות.
אין רע בלהיות עם עצמך. למדתי לאהוב את עצמי בשנים האחרונות יותר, במיוחד שתוך כדי אני עובד על עצמי עוד ועוד.
אבל הגיע הזמן לחלוק את החיים שלי עם מישהי. להקים משפחה. אני רוצה להקים משפחה.
כבר לא נשארו לי הרבה חברים רווקים. כמעט כולם כבר התחתנו.
ועם כל השמחה שלי בשבילם, מבפנים אני שואל את עצמי, בעיקר את עצמי, מה לא בסדר בי שעדיין אין לי את זה.
כל כך הרבה חברים שאמרתי להם שהם ימצאו את האחת\אחד, והם לא ישארו לבד לנצח, וצדקתי.
השאלה היא למה אני עדיין לבד.
אולי אני בררן מדי. זה לא שאין בנות שמעוניינות בי או מראות עניין, אני פשוט מוצא את עצמי מרגיש כל כך הרבה שזה פשוט לא זה.
ואולי אני לא בררן, אולי זה פשוט הגיוני שלא ארצה להתפשר על אהבת חיי, מפה ובתקווה עד נצח.
אולי אני גם לא עושה מספיק. זה גם אפשרי. אני יכול להעיד על עצמי שאני ביישן ובדרך כלל לא מתחיל עם בנות.
תמיד יש בי את ההרגשה שלא משנה מה, אותה בחורה בטח כבר שמעה כל משפט אפשרי.
וגם אם הצלחתי, איך אני ממשיך עם זה? אני לא רוצה לרדוף אחרי אף אחת.
אני לא טוב בכל זה. זה מרגיש לי תמיד כמו משחק שאני לא בטוח שאני רוצה לשחק.
אבל אני יודע שברגע שתגיע האחת המתאימה, זה יהיה נהדר.
אין לי ספק בכלל שיש לי המון, אבל המון לתת כבן זוג. ויש כל כך הרבה שהייתי שמח לקבל. פעם ידעתי רק לתת, היום אני גם מעריך את המחשבה של לקבל. אני כל כך רוצה לשמוע ממישהי שהיא אוהבת אותי, שהיא התגעגעה אלי, שהיא כאן בשבילי.
אני מוכן לתת את חיי למישהי הנכונה. אני מוכן לבנות משהו מדהים, יציב, בריא וממלא.
אני יודע שהנכונה שתהיה איתי תהיה מאושרת.
ואני מוכן לזה. אני מוכן לאהוב, לתת ביטחון, להעניק, להגן ולבנות ביחד.
לא אעיד על עצמי, אני לא אוהב לעשות את זה. אבל אני יודע שזה מגיע לי, ואני יודע שאני לא אאכזב אף אחת.
אז למה אני לא מצליח למצוא את הדבר הכי מהותי בחיים?
לפעמים אני חושב שאולי אני מאלה שלא ימצאו. וזה מכאיב, ובעיקר מפחיד.
אני לא רוצה להשאר רווק יותר. אני לא רוצה קטעים סתמיים.
אני רוצה ומוכן למשהו אמיתי.
אני רוצה שזה יגיע.
אחרי עדכון קודם פושר משהו.
אין לי עדיין הרבה מה לעדכן, וזה מתסכל לעשות את זה ככה כשכל העיניים עלי (בואו, לא פתחתי פלטפורמה שלמה בשביל שרק אני אכתוב בה).
זו תקופת ביניים. נכנסתי לעסק מיוחד ואני רוצה לראות איזה פירות זה יצמיח. אני הרבה יותר מעשי מבשנים האחרונות, אז אני שם השקעה נטו והרבה פחות מעורבות רגשית. אין הרבה ציפיות, אם יהיו הפתעות, אז מה טוב.
יוהו גם בתקופת ביניים. לא, לא ויתרתי, ואני לא הולך לסגור פה. אני מחכה קצת משיקולים כלכליים עד שהתנאים לקמפיין יבשילו. בינתיים אני עדיין מתקן ומלטש פה יום אחרי יום. אתם כן תראו את יוהו מלא בקהילה. כשהקמפיין יזרום אקרא לכולכם שוב לעזור לי לעודד פעילות. יהיה טוב. :)
מחר צימר לכמה ימים. כן, זה מהבארטר. המקום נראה מקסים מהתמונות, אני אמור להגיע לשם ולצלם כמה לאתר החדש בעצמי.
אסכם איך היה אחרי שאחזור או כשאהיה שם.
אני בונה על כמה ימים של רוגע במקום פסטורלי. רוצה להקדיש את זה למנוחה, מילוי מצברים וכתיבה (שזו עוד דרך שבה אני ממלא מצברים).
היום שחרור חטופים נוסף. אני שמח בשמחתם של החטופים והמשפחות שחזרו. אבל באמת שהלב שלי בוכה יותר עם משפחת ביבס.
זה נוגע בנקודה רגישה, מהרגע שנכנסתי לפרטים הקטנים שבהתחלה רציתי להמנע מהם. בחור שרק התחיל לבנות משפחה, כל מה שהוא רצה בעצם ואז באו מפלצות איומות, תתי-אדם, ועשו מה שעשו ללא כל רחמים ולקחו את הכל ממנו. פשוט פרקו לגזרים משפחה קטנה וכל כך מתוקה.
שמחתי לראות כל כך את ירדן ביבס מסוגל להמשיך לחייך. אין לי מילים לתאר את הכוח הנפשי שלו. אבל הוא מרוסק, העיניים אומרות הכל ואי אפשר לפספס את זה.
התאפקתי שלא לבכות בזמן השחרור, במקום זה נתתי לזעם שלי לצאת לאט לאט ביני לבין עצמי.
זה הגיע לשיא שקראתי איפשהו כמה דברים שאני מעדיף שלא לשתף בכדי לא לתת יד לשמועות, שכן גם מה ששמעתי עלול להיות לא נכון.
אני מנסה להשאר אופטימי למרות הכל. כל כך רוצה להאמין שהם בחיים. האינטואיציה שלי אומרת שמדובר בטרור פסיכולוגי מעוות נוסף של החמאס. זה עדיין לא יושב בקנה מידה אחד בראש עם שאר הפרטים. אלוהים, בבקשה שמחכה פה נס. אני אחגוג מתוך שמחה. כולנו נחגוג.
גם אם כן, וגם אם לא, אני ואני מקווה שאף אחד אחר בארץ ובמיוחד בעולם לא ישכח.
אנחנו חייבים לזכור שיש בעולם הזה רשע בלתי ניתן לתיאור.
יש "אנשים" שהמילה מצפון ורחמים לא חלה עליהם. סדיסטים ומעוותים. ואסור לאף אחד מאיתנו לקחת שום דבר כמובן מאליו בזמן שהרוע הזה קיים.
חבקו את האהובים עליכם, את האהוב\ה שלכם, את הילדים שלכם, את המשפחה שלכם. עשו הכל בכדי להגן עליהם.
הרוע הזה אמנם קיים בעולם, אבל אנחנו חזקים יותר וחכמים יותר. הרוע הזה לעולם לא ינצח לגמרי.
העולם עשוי להיות מפחיד, אבל החיים גם יכולים להיות מאוד יפים.
שירי ביבס, כפיר ביבס ואריאל ביבס - אנחנו מחכים לכם ומתפללים בשבילכם.
ירדן ביבס - תשאר חזק. ותן למדינה לחבק אותך לאורך כל הדרך.
כולנו כל כך רוצים לראות אתכם מאוחדים, שוב משפחה אחת קטנה.
יום אחד האור עוד ינצח את החושך.
בחיי, כמה שאני צריך כרגע מישהי שתגיד לי שהיא סומכת עלי, ושזה לא רק אני. שבאמת יש משהו מהותי במה שאני עושה.
מישהי שתגיד לי שאני יכול לעשות את זה, שאני יכול להגיע רחוק וללב של הרבה אנשים עם סיפור אחד טוב.
ומישהי שתגיד לי שהסיפור שלי באמת טוב. שהוא באמת יעשה טוב לאנשים.
אני מניח שעד שתהיה לי אהבה בלב אני אמשיך לכתוב סיפורים על כאלו שיש להם.
עד שיצא ממני משהו אני מניח.
טוב, יש לי כל מיני דברים לדבר עליהם. נקפוץ מנושא לנושא כמו שאני אוהב. :)
נתחיל מיוהו עצמו, איך לא.
מחר מתחיל להריץ קמפיין בפייסבוק תחת דף נחיתה וסרטון שאני עובד עליהם כרגע.
בינתיים פרסמתי פה ושם וביקשתי מהחברים לעזור למלא פה.
פלוס תיקנתי רשימה מכובדת של באגים, וכן הבאג המעצבן עם התגיות הכפולות הוא הבא לעוף מהמערכת.
אלו באגים קטנים אז לא אטרח להעלות על זה איזשהו פוסט רשמי.
יצרתי כל מיני בארטרים מעניינים בזמן האחרון, כולם קשורים לפיתוח אתרים בדרך כזו או אחרת.
אחד מאוד גדול שמתבשל כרגע, אבל אני לא לחלוטין סגור על אם אני רוצה לעשות אותו, אם לומר את האמת, אז אני רוצה לראות איך הדברים מתבשלים בנושא.
בארטר מעניין אחר הוא אתר אינטרנט תמורת כמה אירוחים נחמדים בצימר בצפון (שמתחיל לחזור לחיים, תודה לאל). מקום נחמד לנקות בו כמה ימים את הראש.
ויש שם פשוט הכל, כמובן שג'קוזי אבל אפילו קמין! כיף כיף כיף.
החלק הכי מהותי אחרי (או יותר נכון לצד) יוהו הוא הכתיבה שלי.
חזרתי או יותר נכון התחלתי רשמית לכתוב תסריטים. תקופה ארוכה שרציתי לעשות את זה, וזה באמת מה שאני רוצה לעשות בחיים. מי שמכיר אותי יודע שמגיל צעיר אני חולם שמשהו שאני כתבתי ישודר בטלוויזיה. הכתיבה שלי תמיד הרגישה לי הכי טובה בצורה של תסריט, ספציפית תסריט קומי.
בעבר הממש רחוק כתבתי כל מיני סיפורים בתצורה של תסריטים, בין היתר בפורומים של אתרים שניהלתי.
אנשים צחקו ממני וחיכו ונדנדו לי שאעלה המשכים כמעט כל יום. ועשיתי את זה, וזה הרגיש כל כך טוב, ואנשים אמרו לי שאני טוב בזה.
העניין הוא שבגלל שזה היה ממש ממש מזמן (וואו, מתי זה היה לאחרונה, כשהייתי בן 14? יותר ממחצית מחיי עד כה) וההומור הזה כוון לקהילה מסויימת ונישתית (של האתרים שניהלתי), וההומור מן הסתם היה מותאם גם לגיל הזה, חששתי עד היום לעשות צעד עם זה.
הרבה מחשבות עלו לי כל השנים האלו בזמן שהייתי עסוק בעניינים אחרים (הכל חוץ מלקדם את עצמי במקום הנכון באמת... :/), כמו מה אם אין לי באמת כישרון בזה? מה אם אני אתבדה ואגלה שאף אחד לא רוצה בעולם האמיתי לראות את מה שאני כותב?
אבל כמו שאפשר להבין לאחרונה הראש שלי קצת נפתח. אני עושה leap of faith כמעט בכל דבר בחיים שלי כרגע.
והמחשבה שלי היא כזו: אם לא אנסה בחיים לא אדע. אולי אני טוב, אולי אני לא. אולי אקבל לא גדול, אבל מה אם אני מפספס כל הזמן הזה? מה אם מה שאני כותב כרגע יכול להפוך למשהו שהרבה אנשים ירצו לראות ויהנו ממנו? למה שלא אעשה את הקפיצה למים הזו בשביל הקריירה שאני באמת חולם עליה?
אז... כן. נשימה עמוקה. ואני פשוט כותב את זה. הרכבתי עלילה, עולם ורקע שאני חושב עליהם כבר הרבה מאוד שנים ורושם לי נוטס קטנים עם רעיונות. זה מתחיל להתחבר והתחלתי להפוך את זה לפרק ראשון, כבר יש סינופסיס (תיאור עלילתי לתסריט).
ברגע שיהיה לי משהו שלם, יותר מסתם פיילוט, השלב הבא יהיה לאסוף עוד ידע. לערוך אותו כמה שיותר טוב, לשדרג, להתייעץ, ובסוף פשוט לנסות להציע אותו ולהתפלל לטוב.
אני אוהב את מה שיוצא לי עד כה, ואני מצליח לצחוק ממה שאני כותב, במיוחד כשאני מדמיין איך משחקים את זה במציאות. אבל אני זה אני, ואני צריך לברר איך זה תופס בעולם האמיתי. הבעיה היא שנוסף על הכל אני גם פרפקטציוניסט, ואני עורך את זה כל הזמן.
לאט לאט.
זה יגיע... אני מאמין שאני נמצא בדרך הנכונה. גם אם זה לא הנתיב, במקרה, הוא בטוח מוביל למקום הנכון בסופו של דבר.
זה ממש ממש מרגש.
הייתה לי היום פגישה חשובה, אז את השאר שיכולתי לראות ראיתי דרך הטלפון.
מה שהספקתי לראות בלייב זה איך ההמון צועק כמו חיות על ומסביב לחטופות מפוחדות למוות וחפות מכל פשע. מראה צורם שאני מקווה שגם בעולם ראו באותה הצורה שגם אני ראיתי.
מה-7.10 המציאות התהפכה גם אצלי, ומאז כל מה שאני מנסה לעשות (כי זה כל מה שאני יכול כרגע) זו הסברה.
וזה לא קל, אני ממש מעריך את יוסף חדאד, נועה תשבי וכל אחד אחר שלוקח על עצמו מסע הסברה כל כך מהותי וגם כל כך מסוכן.
ניסו לפרוץ לי חשבונות (חלק הצליחו), ניסו לאיים עלי אבל לא נשברתי, אבל מה שכן דיכא את ההסברה שלי זה שאנשים בעולם שתפסתי מהם מאוד, ידוענים ולא ידוענים, הביעו תמיכה, בין אם עיוורת ובין אם מבוססת יותר (ועדיין עיוורת) בצד הלא נכון. הפסקתי לאהוב כל כך הרבה דברים ולאט לאט התחלתי לאבד אמון, קולקטיבית. ועדיין, יש כאלו שאיבדו כל כך הרבה יותר. אני לא מתלונן. כמו כל בן אדם שפוי אני פשוט תוהה למה האחריות על ההסברה נופלת כמעט כולה על האזרח הקטן בזמן שבו היא הכי צריכה להמצא היטב בתפקידה.
וכמובן שאני מפנה אצבע מאשימה כמו כולם כלפי הממשלה. לא נכנס כרגע לדעותי הפוליטיות כי הן לא רלוונטיות. העסקה נוראית אבל בלתי נמנעת בשלב זה אם אנחנו רוצים, ואנחנו רוצים, להציל את החיים של החטופים.
וכי אני חושב שכל בן אדם אנושי ושפוי מצתמרר אם הוא מבין עד הסוף את הסיטואציה שנקלענו אליה (בעת ברירה), את ה "ריאליטי" החולני והציני הזה שבו חמאס משחק איתנו. וכל עוד הוא נאלץ לקרות, אני מקווה שבעולם יתבוננו בו היטב, כי הוא לא עובר טוב, אני כבר יכול לראות את הביקורת בעולם. Too little too late.
היי, אם אתם קוראים את השורה הזו - אתם על הבלוג שלי.
אני אורי, נכון לכתיבת שורות אלה בן 33 ומתגורר בעיר נתניה במקום הקטן שלי.
מפתח אתרים ומתכנת למחייתי, יזם, כתב ואולי גם תסריטאי אם יתמזל.
אוהב מאוד את עולם המחשבים והטכנולוגיה, חוטא בכל מה שקשור לכתיבה על כל סוגיה.
תחביבים אחרים שיש לכולם זה כמובן מוזיקה טובה, אנשים אהובים, טיולים ובבית קצת טלוויזיה, קולנוע ולפעמים אם יש זמן גם איזה משחק וידיאו.
עוד אודותי וקצת תמונות אפשר למצוא שם למעלה ^