סיימנו עם מאיר (עונה 3+4), חזרנו לבלינסון (עונה 1, 2, עונה 5 הנוכחית). איכילוב אגב הוא בעונה 6 החדשה שזמינה עכשיו במאקו.
הפרק הראשון היה מעולה. 
אני מרגישה שהייתה עונה קצת פחות מעניינת מהקודמת, למרות שהיה מעניין להכיר חלק מהנפשות הפועלות. 
לפעמים חלק מהלידות הרגישו לי עקומות, ולא רק בעונה הזאת או בבית החולים ספצפי הזה, שבו הצוות במודע או לא במודע מלחיץ מאוד את היולדת שהיא חייבת להוציא את התינוק כי יש האטות בדופק או שהם ישתמשו בוואקום... רוב הסיכויים שהצוות מנסה רק לשקף את הסיטואציה, אבל התוצאה היא הלחצה ובעיקר- איום על האמא. אם לא תלחצי כמו שצריך, התינוק יפגע. אם לא יצא, נצטרך להישתמש בווקום. ואתם בטח שואלים, רגע פטל, מה את רוצה בכלל מהצוות? הוא משקף את הסיטואציה ועושה את העבודה שלו. כן, אבל ניסוח היא מילת המפתח פה. אנחנו כבר לא בארץ ישראל הישנה, אנחנו יודעים (בתאוריה, בכל אופן...) שלגרום לאמא להרגיש מאויימת ולדחוק בה במהלך לידה פעילה לא עובד. אני אסייג בין יולדות שונות שזקוקות לגישות שונות, אבל חשוב לי לציין שגם אם יולדת היא בן אדם שמרוויח מהלחצות ומ"עוד! עוד! חזק יותר! עוד!", זה אולי יקדם עד ללחיצות, אבל בלחיצות עצמן זה עלול להיות טו מאץ' כי הגוף גם ככה פשוט סוחט עד קצה היכולת את המשאבים שלו.  ובאמת, רוב המקרים בהם מאיימים (וברובם גם לא בכוונה לאיים, אבל ככה זה יוצא) על תוצאה מפחידה בלידה, אכן מגיעים למצב של התערבות בלידה. כרגע מהניסיון האישי שלי, זה כנראה קורה משתי סיבות: 1. קודם כל, לשקף את המצב ליולדת בצורה של "אם את לא X אז יקרה Y" פשוט לא יעיל. האינסטינקט האימהי קיים בצורה כזו או אחרת בכולנו, האנדרנלין שלנו גם ככה בשמיים כשהראש כבר למטה, אנחנו יודעות טוב מאוד כשהמצב לא טוב גם בלי שיגידו לנו ובאמת אין צורך לזרוק מעל הראש שלנו שהדופק ירד ליותר מדי זמן או שאם אני לא מוציאה אותו עכשיו הולכים לוואקום או קיסרי. חמור מכך, זה עלול להסיח את דעתה של היולדת ולעכב. יולדת צריכה להיות ממוקדת נטו ברגע, בנשימות, בתחושת הלחץ, בתנועת השרירים, ולא לשים לב לשום דבר. זה למה חשוב שיהיו מלווים בלידה, כדי שיוכלו לדאוג לכל המסביב והיא תוכל להיות מרוכזת כל כולה בעצמה ובתהליך. 2. יש לידות שבהם גוף האישה פשוט לא מסוגל לשרוד לידה בלי התערבות, וזה לא סוד גדול. כן, גם נשים שכבר עברו לידות, סליחה אם אני מלחיצה אבל זה נכון. ואוסיף ואומר, לא תמיד אפילו הצוות הרפואי יכול לדעת האם, ולמה, יש בעיה פיזיולוגית ליולדת להוציא החוצה בהצלחה את הוולד. גם זה לא סוד גדול. אז למה עדיין יולדות שמגיעות לבית חולים ומגיעות למצב שהן מתקשות להוציא את התינוק מקבלות יחס כאילו הן לא מתאמצות מספיק או חסר להן כוח רצון? אני מצפה לפחות מהצוות שכן חווה לידה טבעית לזכור שגם אם את מגיעה לפתיחה מלאה עייפה וגמורה, רמות הדחק בגוף ותחושת הלחץ פשוט כל כך גבוהות שגם אם רוצים שנייה לעצור ולנוח זה פשוט בלתי אפשרי. אז באמת אין צורך להכניס פה עוד לחץ מהסביבה, כי אנחנו לא מנסות להבקיע פה גול או כדור לסל, אנחנו מנסות להפסיק את העינוי הזה לפני שאנחנו מאבדות הכרה ומגיעות לגן עדן. 
אז זה ה-DON'T האישי שלי, מה ה-DO : 
1. חינוך חינוך חינוך. לחנך כבר מגיל ילדות על מיניות ורבייה בצורה בטוחה ומועילה. נשים צריכות לדעת למה לצפות ומה הפתרונות עוד לפני שהן רואות שני פסים על המקלון בדיקת הריון. הן צריכות לדעת איך הן מסוגלות להיכנס להריון פיזיולוגית, איך הולך המחזור החודשי, להכיר את המחזור שלהן והשינויים בו. אנחנו משתפרים בהסברה מתקופה לתקופה, אבל זה לא מספיק. עדיין לא. הפער בין מה שאנחנו יודעים כמין על גוף האישה לבין מה שמונגש בפועל לנשים עצמן הוא פשוט עצום מדי ואין תירוץ לזה. 

2. הכנה מראש, ללמד אנשים ואת הגוף לשאת הריון ולעבור לידה. קצת דומה לחינוך, רק קשור יותר לפרקטיקה על פני תאוריה. גופם של יונקים רבים מתכונן לכך עוד הרבה לפני הביוץ הראשון. הביציות שמופרות בגיל 20 נוצרו בגוף עוד כעוברית ברחם. גם במהלך הילדות והנעורים לאט לאט הגוף מכין את התנאים ליצירת תינוק. כשמדובר בתהליך שהגוף בוחר להתכונן אליו שלב שלב עוד מהרחם, לדעתי זה רק הגיוני שצריך גם להתכונן אליו התנהגותית ומנטאלית בהתאם. 
ולמין שלנו יש מתנה מופלאה, המוח הגדול והיוצא דופן בפעילות שלו. התרבות שלנו שמאפשרת לנו ליצור ידע ולשתף אותו בין ביליוני פריטים (=אנשים) מרחבי הגלובל. יש מספיק זמן לעזור לנקבות להתכונן להריון ולידה בצורה בטוחה, בריאה ומגובה מחקרית בלי לחכות להריון או ללידה עצמם. 
כמובן, זה לא אמור להיעשות בצורה שבה נניח זה קורה בקהילות שמרניות סטייל "הגורל שלך בחיים זה להוליד ילדים", בהחלט לא. ואני גם לא אומרת עכשיו שצריך להושיב נערה בת 12 וללמד אותה איך ללחוץ נכון. זה צריך להגיע מהטעם שלאישה יש זכות לחיות ולהיות בריאה גם כשהיא בוחרת להביא צאצאים לעולם, ולאישה יש זכות לדעת על איך לעשות את זה בצורה המיטבית ביותר על פי המידע שקיים ברשותנו, בקצב הנכון לה. זה טבעי והגיוני שיהיו נשים שיגיעו מוכנות ובשלות ללידה בגיל 19, ושיהיו כאלה שיגיעו לשם רק בשנות ה-30 או אולי אף 40 שלהן. אנחנו גם כבר יודעים בוודאות שככל שכשאנשים מנוסים יותר ומוכנים יותר לקראת ההריון והלידה, זה מעלה את סיכויי ההצלחה לפעמים אפילו יותר מאנשים צעירים בעלות סיבולת גופנית גבוהה. לא סתם בעבר נשים מבוגרות וסבתות היו המיילדות העיקריות, הניסיון והידע האישי שלהן היה קריטי. אבל אם לא ננגיש לאנשים את המידע מלכתחילה, אנחנו מפחיתים את סיכויי ההצלחה. 
מאחר וכבר יודעים את חשיבות הידע וההכנה מראש, המדינה וקופות החולים כבר משקיעות בקורסי הכנה ובליווי הריון לא מעט תקציב. אפשר לראות גם את התוצאות. אבל אני מרגישה שזה פשוט לא מספיק. יותר מדי נשים (ואני מדברת בכללי, לא על מי שכן יצא לה ללמוד ולהתכונן היטב) עדיין מגיעות לחדר לידה בלי שהן מכירות את עצמן מספיק ויודעות למה לצפות, הן לא יודעות מה זאת פתיחה ומחיקה, הן לא יודעות סימנים לתנאים טובים ללידה וסימנים לתנאים לא טובים ומה עושים עם כל זה, הן לא יודעות איך התינוק יוצא החוצה אפילו שהידע זמין בהחלט ופשוט לא הונגש להן - ובגלל שהן עצמן יודעות כל כך מעט, לצוות הרפואי נשאר רק לנחש ולהלחיץ לפעמים את עצמם ואת היולדת, אז יש לנו פה גם תהליך חזרתי שמזין את עצמו. 
אנחנו לא יכולים למנוע מאדם להיכנס להריון "עד שהוא לא מוכן", זה פשוט יקרה כי זה חלק מהחיים, אבל אנחנו כן יכולים להישתדל לתת לו את כל הידע, ההכוונה והכלים שנדרשים לו כדי להכיר את הגוף שלו, כדי לדעת להתמודד עם זה במידה והוא מחליט להביא צאצא (וגם לדעת להתמודד עם שלל המקרים שבהם זה לא קורה) ולדרוש את הטיפולים והתמיכה שהוא צריך, ולא צריך לחכות עם זה, "כי יש עוד זמן", או "לי זה לא יקרה". תנצלו את הזמן הזה ותתחילו כבר עכשיו, זה הביטוח שלנו גם לחיים שלנו וגם לחיים, במידה ויהיו לנו, של הצאצאים שלנו.