כותרים נוכחיים בקריאה:
ביולוגיה : האחידות והמגוון של החיים \ ססי סטאר, ראלף טגארט, כריסטין אוורס, ליסה סטאר
דקסטר חולם חלומות אפלים \ ג'ף לינדסי 
The Villainess Needs Her Tyrant by Il ta hong / Silver linging & 8garak

סדרות: 
דקסטר עונה 5
Monster אנימה

סרטים:
ההוביט: קרב חמשת הצבאות עם בעלי

סיימנו עם מאיר (עונה 3+4), חזרנו לבלינסון (עונה 1, 2, עונה 5 הנוכחית). איכילוב אגב הוא בעונה 6 החדשה שזמינה עכשיו במאקו.
הפרק הראשון היה מעולה. 
אני מרגישה שהייתה עונה קצת פחות מעניינת מהקודמת, למרות שהיה מעניין להכיר חלק מהנפשות הפועלות. 
לפעמים חלק מהלידות הרגישו לי עקומות, ולא רק בעונה הזאת או בבית החולים ספצפי הזה, שבו הצוות במודע או לא במודע מלחיץ מאוד את היולדת שהיא חייבת להוציא את התינוק כי יש האטות בדופק או שהם ישתמשו בוואקום... רוב הסיכויים שהצוות מנסה רק לשקף את הסיטואציה, אבל התוצאה היא הלחצה ובעיקר- איום על האמא. אם לא תלחצי כמו שצריך, התינוק יפגע. אם לא יצא, נצטרך להישתמש בווקום. ואתם בטח שואלים, רגע פטל, מה את רוצה בכלל מהצוות? הוא משקף את הסיטואציה ועושה את העבודה שלו. כן, אבל ניסוח היא מילת המפתח פה. אנחנו כבר לא בארץ ישראל הישנה, אנחנו יודעים (בתאוריה, בכל אופן...) שלגרום לאמא להרגיש מאויימת ולדחוק בה במהלך לידה פעילה לא עובד. אני אסייג בין יולדות שונות שזקוקות לגישות שונות, אבל חשוב לי לציין שגם אם יולדת היא בן אדם שמרוויח מהלחצות ומ"עוד! עוד! חזק יותר! עוד!", זה אולי יקדם עד ללחיצות, אבל בלחיצות עצמן זה עלול להיות טו מאץ' כי הגוף גם ככה פשוט סוחט עד קצה היכולת את המשאבים שלו.  ובאמת, רוב המקרים בהם מאיימים (וברובם גם לא בכוונה לאיים, אבל ככה זה יוצא) על תוצאה מפחידה בלידה, אכן מגיעים למצב של התערבות בלידה. כרגע מהניסיון האישי שלי, זה כנראה קורה משתי סיבות: 1. קודם כל, לשקף את המצב ליולדת בצורה של "אם את לא X אז יקרה Y" פשוט לא יעיל. האינסטינקט האימהי קיים בצורה כזו או אחרת בכולנו, האנדרנלין שלנו גם ככה בשמיים כשהראש כבר למטה, אנחנו יודעות טוב מאוד כשהמצב לא טוב גם בלי שיגידו לנו ובאמת אין צורך לזרוק מעל הראש שלנו שהדופק ירד ליותר מדי זמן או שאם אני לא מוציאה אותו עכשיו הולכים לוואקום או קיסרי. חמור מכך, זה עלול להסיח את דעתה של היולדת ולעכב. יולדת צריכה להיות ממוקדת נטו ברגע, בנשימות, בתחושת הלחץ, בתנועת השרירים, ולא לשים לב לשום דבר. זה למה חשוב שיהיו מלווים בלידה, כדי שיוכלו לדאוג לכל המסביב והיא תוכל להיות מרוכזת כל כולה בעצמה ובתהליך. 2. יש לידות שבהם גוף האישה פשוט לא מסוגל לשרוד לידה בלי התערבות, וזה לא סוד גדול. כן, גם נשים שכבר עברו לידות, סליחה אם אני מלחיצה אבל זה נכון. ואוסיף ואומר, לא תמיד אפילו הצוות הרפואי יכול לדעת האם, ולמה, יש בעיה פיזיולוגית ליולדת להוציא החוצה בהצלחה את הוולד. גם זה לא סוד גדול. אז למה עדיין יולדות שמגיעות לבית חולים ומגיעות למצב שהן מתקשות להוציא את התינוק מקבלות יחס כאילו הן לא מתאמצות מספיק או חסר להן כוח רצון? אני מצפה לפחות מהצוות שכן חווה לידה טבעית לזכור שגם אם את מגיעה לפתיחה מלאה עייפה וגמורה, רמות הדחק בגוף ותחושת הלחץ פשוט כל כך גבוהות שגם אם רוצים שנייה לעצור ולנוח זה פשוט בלתי אפשרי. אז באמת אין צורך להכניס פה עוד לחץ מהסביבה, כי אנחנו לא מנסות להבקיע פה גול או כדור לסל, אנחנו מנסות להפסיק את העינוי הזה לפני שאנחנו מאבדות הכרה ומגיעות לגן עדן. 
אז זה ה-DON'T האישי שלי, מה ה-DO : 
1. חינוך חינוך חינוך. לחנך כבר מגיל ילדות על מיניות ורבייה בצורה בטוחה ומועילה. נשים צריכות לדעת למה לצפות ומה הפתרונות עוד לפני שהן רואות שני פסים על המקלון בדיקת הריון. הן צריכות לדעת איך הן מסוגלות להיכנס להריון פיזיולוגית, איך הולך המחזור החודשי, להכיר את המחזור שלהן והשינויים בו. אנחנו משתפרים בהסברה מתקופה לתקופה, אבל זה לא מספיק. עדיין לא. הפער בין מה שאנחנו יודעים כמין על גוף האישה לבין מה שמונגש בפועל לנשים עצמן הוא פשוט עצום מדי ואין תירוץ לזה. 

2. הכנה מראש, ללמד אנשים ואת הגוף לשאת הריון ולעבור לידה. קצת דומה לחינוך, רק קשור יותר לפרקטיקה על פני תאוריה. גופם של יונקים רבים מתכונן לכך עוד הרבה לפני הביוץ הראשון. הביציות שמופרות בגיל 20 נוצרו בגוף עוד כעוברית ברחם. גם במהלך הילדות והנעורים לאט לאט הגוף מכין את התנאים ליצירת תינוק. כשמדובר בתהליך שהגוף בוחר להתכונן אליו שלב שלב עוד מהרחם, לדעתי זה רק הגיוני שצריך גם להתכונן אליו התנהגותית ומנטאלית בהתאם. 
ולמין שלנו יש מתנה מופלאה, המוח הגדול והיוצא דופן בפעילות שלו. התרבות שלנו שמאפשרת לנו ליצור ידע ולשתף אותו בין ביליוני פריטים (=אנשים) מרחבי הגלובל. יש מספיק זמן לעזור לנקבות להתכונן להריון ולידה בצורה בטוחה, בריאה ומגובה מחקרית בלי לחכות להריון או ללידה עצמם. 
כמובן, זה לא אמור להיעשות בצורה שבה נניח זה קורה בקהילות שמרניות סטייל "הגורל שלך בחיים זה להוליד ילדים", בהחלט לא. ואני גם לא אומרת עכשיו שצריך להושיב נערה בת 12 וללמד אותה איך ללחוץ נכון. זה צריך להגיע מהטעם שלאישה יש זכות לחיות ולהיות בריאה גם כשהיא בוחרת להביא צאצאים לעולם, ולאישה יש זכות לדעת על איך לעשות את זה בצורה המיטבית ביותר על פי המידע שקיים ברשותנו, בקצב הנכון לה. זה טבעי והגיוני שיהיו נשים שיגיעו מוכנות ובשלות ללידה בגיל 19, ושיהיו כאלה שיגיעו לשם רק בשנות ה-30 או אולי אף 40 שלהן. אנחנו גם כבר יודעים בוודאות שככל שכשאנשים מנוסים יותר ומוכנים יותר לקראת ההריון והלידה, זה מעלה את סיכויי ההצלחה לפעמים אפילו יותר מאנשים צעירים בעלות סיבולת גופנית גבוהה. לא סתם בעבר נשים מבוגרות וסבתות היו המיילדות העיקריות, הניסיון והידע האישי שלהן היה קריטי. אבל אם לא ננגיש לאנשים את המידע מלכתחילה, אנחנו מפחיתים את סיכויי ההצלחה. 
מאחר וכבר יודעים את חשיבות הידע וההכנה מראש, המדינה וקופות החולים כבר משקיעות בקורסי הכנה ובליווי הריון לא מעט תקציב. אפשר לראות גם את התוצאות. אבל אני מרגישה שזה פשוט לא מספיק. יותר מדי נשים (ואני מדברת בכללי, לא על מי שכן יצא לה ללמוד ולהתכונן היטב) עדיין מגיעות לחדר לידה בלי שהן מכירות את עצמן מספיק ויודעות למה לצפות, הן לא יודעות מה זאת פתיחה ומחיקה, הן לא יודעות סימנים לתנאים טובים ללידה וסימנים לתנאים לא טובים ומה עושים עם כל זה, הן לא יודעות איך התינוק יוצא החוצה אפילו שהידע זמין בהחלט ופשוט לא הונגש להן - ובגלל שהן עצמן יודעות כל כך מעט, לצוות הרפואי נשאר רק לנחש ולהלחיץ לפעמים את עצמם ואת היולדת, אז יש לנו פה גם תהליך חזרתי שמזין את עצמו. 
אנחנו לא יכולים למנוע מאדם להיכנס להריון "עד שהוא לא מוכן", זה פשוט יקרה כי זה חלק מהחיים, אבל אנחנו כן יכולים להישתדל לתת לו את כל הידע, ההכוונה והכלים שנדרשים לו כדי להכיר את הגוף שלו, כדי לדעת להתמודד עם זה במידה והוא מחליט להביא צאצא (וגם לדעת להתמודד עם שלל המקרים שבהם זה לא קורה) ולדרוש את הטיפולים והתמיכה שהוא צריך, ולא צריך לחכות עם זה, "כי יש עוד זמן", או "לי זה לא יקרה". תנצלו את הזמן הזה ותתחילו כבר עכשיו, זה הביטוח שלנו גם לחיים שלנו וגם לחיים, במידה ויהיו לנו, של הצאצאים שלנו. 

סיימתי לצפות אתמול, אני ממש אוהבת את התכנים האלה (כל דבר ריאלי על בתי חולים- GIVE ME THAT). 
בגדול עונה שנייה ושלישית התמקדו בבית חולים מאיר. מכיוון שזה בית חולים די קטן, לא ממש יצא לי להכיר אותו, ועיקר המחלקות שיצא לי ממש לשמוע עליהן שם היא אונקולוגיה ועיניים, אז היה מעניין להכיר עוד מחלקה. 
סה"כ, התרשמתי די לטובה ממנה, בייחוד הצוות והיכולות עבודה שלהם יחסית לעשור אחורה (העונה שודרה בשנים 2014-2015. איך הגעתי לפרקים? טוב... מי שמכיר מכיר (: ). 
כיום מן הסתם אחרי כמה וכמה חידושים בתחום הן מבחינה קלינית והן מבחינת זכויות היולדת החוויה גם כנראה קצת שונה, וצריך גם לקחת בחשבון שינוי בצוות במחלקה ובבית חולים עצמו, אז אי אפשר באמת לקבל תמונת מצב מלאה ואקטואלית מהעונות האלה לגביי לידה במאיר אבל אני כן חושבת שמי שחובב את תחום המוסדות הרפואיים כמוני יהנה מהפיסה התיעודית הזאת (פי כמה וכמה אם רוצים להכיר יותר את התחום המילדותי). 
אני חושבת שמכל הלידות הלידה שהכי תפסה אותי הייתה הלידה בשקט (לא השקטה! בשקט... ), שממניחים גירויים ומעודדים גישה יותר רגועה ונינוחה. בית חולים הוא מקום שקשה להירגע בו, גם אם אתה מגיע לשם הרבה ופי כמה אם אתה מגיע לשם רק כמה פעמים בחיים. עד כמה שמשמעותי ללדת במקום שבו יש גישה מהירה לצוות רפואי, ציוד רפואי ואפילו חדר ניתוח (עניין של דקות יכולות להיות משנות חיים לאם וליילוד), זה באמת קשה ללדת ככה, מניסיון אישי. 
בתחילת הצירים עדיין יש הרבה מרץ, קל להגיע לבית חולים ולרוב גם מסתובבים הרבה, אז כל זה לא מפריע. ככל שהלידה מתקדמת, חייבים מקום יותר ויותר אישי, שקט ורגוע. האור החזק, הרעש, החוסר נוחות על המיטה מחוברת למוניטור ולמכשירים, תחושה של חוסר פרטיות וזמינות כי אנשים באים והולכים בהפתעה יחד עם הכאבים והתחושה הרעה (לא רק מהצירים, כאבים נוספים בגוף, בחילות ותחושת חולי הן דברים נפוצים בלידה) זה קשה. זה לא קשה כמו לעבוד לידה ביתית שהשתבשה, אבל זה קשה. אפילו שאני יכולה לחתום שהצוותים בחדרי לידה עושים באמת כל מה שהם יכולים כדי לספק חוויה טובה ובתי החולים גם די "רבים" על יולדות שיבואו ללדת אצלם אז חשוב להם גם לספק שירות טוב- כל החוויה של להיות בחדר זר על מיטת בית חולים עם כל האורות והציוד הרפואי ולא מעט פעמים גם רוב הזמן מבלה או לבד או עם אדם שאין לו כל כך מושג איך לעזור לך לא עוזרת לקדם דברים.
אז לראות לידה בחדר מוחשך, אינטימי, מוקפת באנשים שסומכים עליהם ודואגים לך, כשהצוות מדבר בשקט וברוגע, זה מרגיש באמת מהפך לגמריי את החוויה. כשאת יולדת בחדר בוהק עם אנשים שאת לא מאה אחוז סומכת עליהם (כי אין ברירה) וכל הרעשים מסביב זה פשוט יכול להיות כל כך טראומטי, ויכול להיות מאוד שגם מהווה פקטור משמעותי כשמלכתחילה יש לידה בתנאים לא אידיאליים.
ואני רושמת את זה כי אני אישית, כשילדתי, לא הייתי מודעת בכלל לאפשרות שדבר כזה אפשרי. הבת שלי יצאה ממש גדולה וקרעה אותי לגמריי, ואני פשוט חושבת שאילו רק הייתי קצת יותר בטוחה ורגועה, ופחות מוצפת, הייתי מסוגלת לעבור את זה טוב יותר.
בכלל, כל כך מעט נשים באמת מקבלות הדרכה ומידע משמעותי על תקופת הפוריות, ההריון והלידה שלהן. אישה יכולה להרות במפתיע ולפספס טיפולים ובדיקות משמעותיות כי היא פשוט לא ידעה. זה נשמע הזוי כי כביכול היא אמורה לקבל את המידע מרופא נשים ורופא משפחה, אבל לא כולן הולכות למעקבים קבועים אצל רופאים, ומלבד מידע מאוד בסיסי לא נהוג לחנך לעומק נערות ונשים על כל הדברים האלה. ואז כשאת נכנסת להריון, אף אחד לא רוצה לספר לך לעומק על סיבוכים ובעיות כדי לא להפחיד או לא לפתוח פה, במקום מלכתחילה להציג את התמונה השלמה של "כן, זה קיים- וככה אנחנו מתמודדים עם זה". יש טיפול, גם אם לא פתרון מושלם, כמעט לכל בעיה שעולה במהלך ההריון והלידה, ומשום מה אנחנו לא אמורות לדעת על הבעיות האלה או הפתרונות האפשריים כדי לא לתסבך את עצמנו, שזה אירוני כי אי הידיעה וזיהוי התסמינים היא לרוב מה שמחמירה, או אפילו מביאה, את הבעיות האלה מלכתחילה. לסמוך שכולן יקבלו את כל המידע הדרוש להן דרך הרופא המטפל היא טעות, נשים ונערות צריכות לעבור מגיל רלוונטי סדרה שלמה ומעמיקה של חינוך רפואי על התבגרות, פיריון, לידה וגיל המעבר. זה יעזור לנו למנוע פגיעה בעצמנו, ויעזור לנו להביא חיים בריאים יותר וטובים יותר לעולם הזה, או לעשות את הצעדים הנכונים כדי למנוע את זה ולשמור על הזכויות האנושיות הבסיסיות שלנו. 
שזה אגב הטייק שלי על למה תכנים כאלה הם דווקא ממש חשובים. הסדרה קיבלה ביקורת, בערך כמו כל סדרת ריאליטי, על כך שהיא פולשת למרחבים פרטיים ואינטימיים של אנשים וחוצה גבולות מוסריים. אבל שוכחים שמדובר בזוגות שבוגרים מספיק להביא ילדים לעולם ולטפל בהם, אז הם בהחלט יכולים לבחור האם יצלמו וישדרו את הלידה או לא, וכל מה שיכול להתלוות אליו. ולדעתי צוות ההפקה עשה עבודה מעולה בלהציג תמונה אנושית, מכבדת ואותנתית לכלל המקרים ולכלל המעורבים, ביחד עם העברת חומר חינוכי וחשוב לזוגות אחרים שמצפים או מעוניינים בלהרות וללדת. בסדרות האלה גם נעשה מאמץ מאוד גדול לא להציג שום תוכן שעלול להוות בעיה משפטית עבור היוצרים והערוץ המשדר, שזה לא משהו שאפשר ממש להגיד על פלטפורמות צריכה אחרות שמשדרות בדיוק אותן תכנים כגון טיקטוק ויוטויב ומקבלות הרבה פחות התייחסות וביקורת. 

לסיכום, אם יש לכם כוחות נפשיים לראות חיים חדשים נוצרים מתוך סבל עצום בתוך בית חולים, לכו תראו. יש עכשיו עונה חדשה זמינה לצפייה אונליין באתר של ערוץ 12 (מאקו).

טוב לא תכננתי לכתוב על זה אבל בסוף זה היה טוב מהצפוי? 

מדובר באומגה וורס, למי שלא בקיע זה תת ז'אנר בBL (בן×בן) שגלש גם לז'אנרים אחרים שהקונספט הוא שבנוסף למין הביולוגי של זכר ונקבה יש גם מין משני שמסווג לאלפא בטא ואומגה- כאשר בטא זה אנשים נורמטיביים (כמונו), אלפא הם גברים ונשים עם סממים גבריים חזקים (עד כדי כך שנשים יש תאי זרע והן יכולות להפרות...) ואומגה הם גברים ונשים עם סממים נשיים חזקים (וכן, הגברים יכולים להיכנס להריון).

ולמה אנחנו צריכים את כל זה? כדי שזוגות הומוסקסואלים יוכלו להיכנס להריון טבעי, כמובן. טוב, שיהיה. 

אז לסיפורנו- בן פוגש בן, בן דופק בן , בן מכניס בן להריון, בן אלפא חושב שההריון הוא מבגידה, ריב גדול, הם נפרדים ובסוף הכל בסדר ויש תינוק והם מתחתנים. 

אבל זה עשוי ממש נחמד, לא יודעת. מי שמתעניין בז'אנר- קריאה קצרה ונחמדה של 45 פרקים. 

"Prone to His Teasing -Driven Wild By My Blind Date's Fingers" עוד מנגה שהייתה אצלי ברשימת הקריאה. האמת אני פחות מתעניינת בזה כרגע אבל שיהיה, אני לא אוהבת שדברים סתם שוכבים אצלי (תופים).

גם הפעם אנחנו חוזרים לסצנת הוונילה, אבל התווית היא "מאוייבים למאהבים" ואני מניחה שגם סוג של "באד בוייז". הדמות הראשית היא חלשת אופי ורגישה שכל הזמן נפרדים ממנה, פוגשת את הבריון שהיה פוגע בה מהילדות שלה, שלמרבה הפתעתה גדל לגבר די מרשים ונעים הליכות (ואחלה סקס על הדרך).

ביריונות זה ביריונות גם אם זה נעשה מרגשות של משיכה... הילד היה ילד חרא. המזל של כולם שהוא גדל להיות סוג של ג'נטלמן.

ולהיות כנה הוא גם נראה די חמוד כשהוא כועס

אני תוהה למה יפנים כל כך אוהבים את המשפט הזה???

להיות כנה אני אהבתי את הסיפור ואפילו האומנות וה"עלילה" הרבה יותר מהמנגה הקודמת, בעיקר הודות לדמות ה-ML, למרות שגם הדמות הראשית התפתחה עם הזמן ומבחינתי זאת עוד נקודה לטובה-

(גם מבחינת החקר העצמי שלה שהבן זוג שלה מעודד מאוד שזה מקסים בעיניי)

זה גם נחמד שנוגעים בנושאים קצת יותר בוגרים כמו הכנה לחיים משותפים והקמת משפחה, לא רק דייטינג. כמובן כמו ברוב הסיפורים האלה יש פה מלא סצנות שלא היו עוברות בחיים האמיתיים, כמובן שגם סצנות המין לא הכי ריאליסטיות (מבחינת באיזו קלות הדברים הולכים והם מגיעים לסיפוק, שהם כאילו יודעים אינסטנקטיבית מה להגיד ולעשות בלי לסכם דברים מראש...) אבל זה כן מציג כל מיני מצבים ורעיונות שאכן נעשים במציאות גם אצל זוגות סופר רגילים ומשעממים.

לצערי הרב, נראה שהמנגה סיימה את ההוצאה שלה לפני שהסיפור באמת הסתיים, שזה חבל כי זאת באמת הייתה קריאה נחמדה ודווקא רציתי להגיע לסוף הטוב.

לסיכום, אם אתם מחפשים משהו קליל ולא מחייב (וקטוע באמצע), זאת יכולה להיות קריאה טובה עבור חובבי הז'אנר.